Sunday, October 01, 2006

Sin and Teshuva of the Individual, and Societal Repercussions

audio - http://dl3.ohshare.com/v/6391124/Repercussionsofsin.MP3.html

Sin and Teshuva of the Individual, and Societal Repercussions

בין כסה לעשור התשס"ז

הרב ארי דוד קאהן

Adk1010@gmail.com

1. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב

עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. דרש רבי אלעזר בן עזריה: +ויקרא טז+ מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו עבירות שבין אדם למקום - יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו - אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו.

2. תלמוד בבלי מסכת יומא דף פו עמוד א

שאל רבי מתיא בן חרש את רבי אלעזר בן עזריה ברומי: שמעת ארבעה חלוקי כפרה שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר: שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד. עבר על עשה ושב - אינו זז משם עד שמוחלין לו, שנאמר +ירמיהו ג+ שובו בנים שובבים. עבר על לא תעשה ועשה תשובה - תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר שנאמר +ויקרא טז+ כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה - תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין, שנאמר +תהלים פט+ ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, אבל מי שיש חילול השם בידו - אין לו כח בתשובה לתלות, ולא ביום הכפורים לכפר, ולא ביסורין למרק. אלא כולן תולין, ומיתה ממרקת, שנאמר +ישעיהו כב+ ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון.

היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר.

3. רש"י מסכת יומא דף פו עמוד א

חילול השם - חוטא ומחטיא אחרים.

4. ספר העקרים - מאמר רביעי פרק יג

ואמר (יחזקאל י"ח) הנפש החוטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן זולתי אם יהיה בדבר חלול השם וגרימת חטא אל הרבים הרואים שאז ימשך העונש על הזרע גם כן כמו שהיה בענין עלי:

5. שולחן ערוך אורח חיים סימן תרו סעיף א

ואם הוציא עליו שם רע, (יא) ה אינו צריך למחול לו. (מרדכי וסמ"ג והגה"מ פ"ב מהלכות תשובה ומהרי"ו).

6. משנה ברורה סימן תרו ס"ק יא

א"צ למחול לו - דאיכא דשמע בחשדא ולא שמע בפיוס ונשאר הש"ר ומ"מ מדת ענוה למחול גם בזה:

7. ספר שערי תשובה השער השלישי - אות רז

והרביעי, אם ישוב בעל הלשון בתשובה, צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו, והוא לא יזכור מספר כלם, כי רבים מכאובים הכאיב וכמה נפשות הדאיב, גם רבים מאשר זוכר, כי אותם עכר, והם לא ידעו כי הדיח עליהם את הרעה, יתביש להודיעם ולגלות אזנם על אשר גמלם רעה, כי הוא מכה ואין מכתו ידועה, כענין שנאמר (תהלים קכ, ג - ד) מה - יתן לך ומה - יסיף לך לשון רמיה, חצי גבור שנונים. על כן נמשל לשון הרע לחץ, כי המושך בקשת, פעמים רבות ישלח חציו באדם ולא נודע מי הכהו:

8. ספר באר מים חיים - הלכות לשון הרע - כלל ד (המשך)

(מז) צריך לבקש ממנו מחילה. שערי תשובה לר' יונה במאמר ר"ז וז"ל אם ישוב בעל הלשון בתשובה צריך לבקש מחילה לאשר מוצק לו מזעם לשונו וכו' והוא פשוט ממאי דאמרינן ביומא (דף פ"ז) דאפילו המקניט חבירו בדברים בעלמא צריך לפייסו וקל וחומר בזה שנתגנה ע"י בעיני השומעים והוצר לו על ידי זה ואם חבירו אינו רוצה להתפייס בפיוסו ושארי פרטי הפיוס המה מבוארים באו"ח בסימן תר"ו בדין עונות שבין אדם לחבירו:

9. מלכים ב פרק כא

(א) בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם וְשֵׁם אִמּוֹ חֶפְצִי בָהּ: (ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר אִבַּד חִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחֹת לַבַּעַל וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרָה כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: (ד) וּבָנָה מִזְבְּחֹת בְּבֵית ה’ אֲשֶׁר אָמַר ה’ בִּירוּשָׁלִַם אָשִׂים אֶת שְׁמִי: (ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה’: (ו) וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיס: (ז) וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָשָׂה בַּבַּיִת אֲשֶׁר אָמַר ה’ אֶל דָּוִד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעוֹלָם: (ח) וְלֹא אֹסִיף לְהָנִיד רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִים וּלְכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֹתָם עַבְדִּי מֹשֶׁה: (ט) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּתְעֵם מְנַשֶּׁה לַעֲשׂוֹת אֶת הָרָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיְדַבֵּר ה’ בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: (יא) יַעַן אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה מֶלֶךְ יְהוּדָה הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה הֵרַע מִכֹּל אֲשֶׁר עָשׂוּ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר לְפָנָיו וַיַּחֲטִא גַם אֶת יְהוּדָה בְּגִלּוּלָיו: פ

10. מלכים ב פרק כא

(יב) לָכֵן כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה אֲשֶׁר כָּל שמעיו שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה שְׁתֵּי אָזְנָיו: (יג) וְנָטִיתִי עַל יְרוּשָׁלִַם אֵת קָו שֹׁמְרוֹן וְאֶת מִשְׁקֹלֶת בֵּית אַחְאָב וּמָחִיתִי אֶת יְרוּשָׁלִַם כַּאֲשֶׁר יִמְחֶה אֶת הַצַּלַּחַת מָחָה וְהָפַךְ עַל פָּנֶיהָ: (יד) וְנָטַשְׁתִּי אֵת שְׁאֵרִית נַחֲלָתִי וּנְתַתִּים בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וְהָיוּ לְבַז וְלִמְשִׁסָּה לְכָל אֹיְבֵיהֶם: (טו) יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינַי וַיִּהְיוּ מַכְעִסִים אֹתִי מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יָצְאוּ אֲבוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה: (טז) וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה הַרְבֵּה מְאֹד עַד אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם פֶּה לָפֶה לְבַד מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יְהוּדָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’: (יז) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה: (יח) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקָּבֵר בְּגַן בֵּיתוֹ בְּגַן עֻזָּא וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו:

11. דברי הימים ב פרק לג

(א) בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְנַשֶּׁה בְמָלְכוֹ וַחֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם: (ב) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ כְּתוֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ג) וַיָּשָׁב וַיִּבֶן אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר נִתַּץ יְחִזְקִיָּהוּ אָבִיו וַיָּקֶם מִזְבְּחוֹת לַבְּעָלִים וַיַּעַשׂ אֲשֵׁרוֹת וַיִּשְׁתַּחוּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעֲבֹד אֹתָם: (ד) וּבָנָה מִזְבְּחוֹת בְּבֵית ה’ אֲשֶׁר אָמַר ה’ בִּירוּשָׁלִַם יִהְיֶה שְּׁמִי לְעוֹלָם: (ה) וַיִּבֶן מִזְבְּחוֹת לְכָל צְבָא הַשָּׁמָיִם בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה’: (ו) וְהוּא הֶעֱבִיר אֶת בָּנָיו בָּאֵשׁ בְּגֵי בֶן הִנֹּם וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְכִשֵּׁף וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעוֹנִי הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לְהַכְעִיסוֹ: (ז) וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֶל דָּוִיד וְאֶל שְׁלֹמֹה בְנוֹ בַּבַּיִת הַזֶּה וּבִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָשִׂים אֶת שְׁמִי לְעֵילוֹם: (ח) וְלֹא אוֹסִיף לְהָסִיר אֶת רֶגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֶעֱמַדְתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם רַק אִם יִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִים לְכָל הַתּוֹרָה וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים בְּיַד מֹשֶׁה: (ט) וַיֶּתַע מְנַשֶּׁה אֶת יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת רָע מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד ה’ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ

(י) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מְנַשֶּׁה וְאֶל עַמּוֹ וְלֹא הִקְשִׁיבוּ: (יא) וַיָּבֵא ה’ עֲלֵיהֶם אֶת שָׂרֵי הַצָּבָא אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיִּלְכְּדוּ אֶת מְנַשֶּׁה בַּחֹחִים וַיַּאַסְרֻהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיּוֹלִיכֻהוּ בָּבֶלָה: (יב) וּכְהָצֵר לוֹ חִלָּה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיִּכָּנַע מְאֹד מִלִּפְנֵי אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו: (יג) וַיִּתְפַּלֵּל אֵלָיו וַיֵּעָתֶר לוֹ וַיִּשְׁמַע תְּחִנָּתוֹ וַיְשִׁיבֵהוּ יְרוּשָׁלִַם לְמַלְכוּתוֹ וַיֵּדַע מְנַשֶּׁה כִּי ה’ הוּא הָאֱלֹהִים: (יד) וְאַחֲרֵי כֵן בָּנָה חוֹמָה חִיצוֹנָה לְעִיר דָּוִיד מַעְרָבָה לְגִיחוֹן בַּנַּחַל וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים וְסָבַב לָעֹפֶל וַיַּגְבִּיהֶהָ מְאֹד וַיָּשֶׂם שָׂרֵי חַיִל בְּכָל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת בִּיהוּדָה: (טו) וַיָּסַר אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר וְאֶת הַסֶּמֶל מִבֵּית ה’ וְכָל הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בְּהַר בֵּית ה’ וּבִירוּשָׁלִָם וַיַּשְׁלֵךְ חוּצָה לָעִיר: (טז) ויכן וַיִּבֶן אֶת מִזְבַּח ה’ וַיִּזְבַּח עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים וְתוֹדָה וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה לַעֲבוֹד אֶת ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) אֲבָל עוֹד הָעָם זֹבְחִים בַּבָּמוֹת רַק לַיקֹוָק אֱלֹהֵיהֶם: (יח) וְיֶתֶר דִּבְרֵי מְנַשֶּׁה וּתְפִלָּתוֹ אֶל אֱלֹהָיו וְדִבְרֵי הַחֹזִים הַמְדַבְּרִים אֵלָיו בְּשֵׁם ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּם עַל דִּבְרֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל: (יט) וּתְפִלָּתוֹ וְהֵעָתֶר לוֹ וְכָל חַטָּאתוֹ וּמַעְלוֹ וְהַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר בָּנָה בָהֶם בָּמוֹת וְהֶעֱמִיד הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים לִפְנֵי הִכָּנְעוֹ הִנָּם כְּתוּבִים עַל דִּבְרֵי חוֹזָי: (כ) וַיִּשְׁכַּב מְנַשֶּׁה עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרֻהוּ בֵּיתוֹ וַיִּמְלֹךְ אָמוֹן בְּנוֹ תַּחְתָּיו: פ

10. And the Lord spoke to Manasseh, and to his people; but they would not listen.11. And the Lord brought upon them the captains of the army of the king of Assyria, who took Manasseh among the thorns, and bound him with fetters, and carried him to Babylon.12. And when he was in affliction, he pleaded with the Lord his God, and humbled himself greatly before the God of his fathers,13. And prayed to him; and God received his entreaty, and heard his supplication, and brought him back to Jerusalem to his kingdom. Then Manasseh knew that the Lord was God.14. And after this he built a wall outside the city of David, on the west side of Gihon, in the valley, as far as the entrance of the Fish Gate, and surrounded Ophel, and raised it up to a very great height, and put captains of war in all the fortified cities of Judah.15. And he took away the foreign gods, and the idol from the house of the Lord, and all the altars that he had built in the mount of the house of the Lord, and in Jerusalem, and cast them outside the city.16. (K) And he repaired the altar of the Lord, and sacrificed on it peace offerings and thank offerings, and commanded Judah to serve the Lord God of Israel.17. Nevertheless the people did sacrifice still in the high places, although only to the Lord their God.18. And the rest of the acts of Manasseh, and his prayer to his God, and the words of the seers who spoke to him in the name of the Lord God of Israel, behold, they are written in the Book of the Kings of Israel.19. And his prayer, and how God received his entreaty, and all his sins, and his trespass, and the places where he built high places, and set up Asherim and carved idols, before he was humbled; behold, they are written among the sayings of the seers.

12. רלב"ג על מלכים ב פרק כד פסוק ד

(ד) ולא אבה ה' לסלוח - ר"ל כי אף ע"פ שעשה מנשה תשובה לא אבה הש"י לסלוח שפיכתו הדם הנקי וידמה שבכלל עבדי ה' אשר הרג ישעיה בן אמוץ על אשר היה מוכיח אותו וכן אמרו רז"ל כי מנשה הרג ישעיהו:

13. מלבי"ם על מלכים ב פרק כא פסוק טו - חלק באור הענין

(טו) יען - מפרש, כי הגם שמנשה עשה תשובה כנזכר בד"ה לא שב ה' מחרון אפו, משני טעמים, א] שהעם לא עזבו תועבותיהם רק מנשה א"ל לעבוד את ה' אבל הם לא שבו מדרכם, וז"ש יען אשר עשו את הרע בעיני - ולא עוד אלא שגלגל עליהם כל עונות אבותם (כמ"ש על ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כיון שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם פוקד עון אבות על בנים כמ"ש בברכות דף ז'), וז"ש ויהיו מכעיסים אותי מן היום אשר יצאו אבותם ממצרים - וכו':

14. מלבי"ם על מלכים ב פרק כא פסוק טז - חלק באור הענין

(טז) וגם - ב] שהגם שמנשה שב מע"א לא שב על הרצח אשר עשה ועל יתר תועבותיו, וז"ש וגם דם נקי שפך מנשה. שמלבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה - הוא עצמו נשאר בידו חטא שפיכת דמים, וע"כ לא זכר בכאן שעשה תשובה כמו שהזכיר בדברי הימים וכמ"ש לקמן כ"ג אך לא שב ה' מחרון אפו הגדול וכו' אשר הכעיסו מנשה, ובסי' כ"ד אך ע"פ ה' היתה ביהודה וכו' בחטאת מנשה וגם דם הנקי אשר שפך וכן בירמיה ט"ו:

15. מלבי"ם על מלכים ב פרק כג פסוק כו - חלק באור הענין

(כו) אך לא שב ה' מחרון אפו - שהגם שעשו תשובה כראוי וכבר נגזר גזר דין מחדש להגלות גם את יהודה ולהחריב את העיר והבית מסבת הכעסים שהכעיס מנשה, וכבר האריך מהרי"א לתמוה הלא מנשה עשה תשובה, ויעתר ה' לו וישמע תפלתו כמ"ש בד"ה, ויאשיה היה צדיק גמור, וכבר בארתי הדבר למעלה ס' כ"א, שהעם לא שבו בתשובה בימי מנשה, וגם מנשה לא עשה תשובה שלמה, ואם עזב דרכי ע"א לא שב מעון רציחה ויתר הכעסים עיין שם, וגם בימי יאשיה הגם שהעם עשו תשובה בשנה זו, שבו לעשות עבירות בסתר כמ"ש בירמיה (ג') ויאמר ה' אלי בימי יאשיה המלך וכו', ולא יראה בוגדה אחותה יהודה ותלך ותזן גם היא והיה מקול זנותה ותחנף את הארץ, ופרשתי שם שעשו בחונף טוב בנגליהם ורעה בסתרם ובמצפוניהם, ולכן נחתם גזר דינם להסיר גם את יהודה, וגזר דין זה נחתם כבר בימי מנשה כמ"ש בסי' כ"א, ולא נקרע ע"י התשובה שעשו עתה:

16. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב/ב

דכתיב בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש (הרע) [אשרה] (בעיני ה') כאשר עשה אחאב מלך ישראל מה אחאב אין לו חלק לעולם הבא אף מנשה אין לו חלק לעולם הבא: רבי יהודה אומר מנשה יש לו חלק לעולם הבא שנאמר ויתפלל מנשה אל ה' ויעתר לו וכו': אמר רבי יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו שנאמר ונתתים לזעוה לכל ממלכות הארץ בגלל מנשה בן יחזקיהו מר סבר בגלל מנשה שעשה תשובה ואינהו לא עבוד ומר סבר (עמוד ב) בגלל מנשה דלא עבד תשובה אמר רבי יוחנן כל האומר מנשה אין לו חלק לעולם הבא מרפה ידיהן של בעלי תשובה דתני תנא קמיה דרבי יוחנן מנשה עשה תשובה (לשלשים) [שלשים] ושלש שנים דכתיב בן שתים עשרה שנה מנשה במלכו וחמשים וחמש שנה מלך בירושלים ויעש (הרע) [אשרה] כאשר עשה אחאב מלך ישראל כמה מלך אחאב עשרין ותרתין שנין מנשה כמה מלך חמשים וחמש דל מינייהו עשרים ותרתין פשו להו תלתין ותלת אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב וישמע אליו ויחתר לו ויעתר לו מיבעי ליה מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע כדי לקבלו בתשובה מפני מדת הדין

17. רש"י סנהדרין דף קג/א

מדת הדין - היתה מעכבת שלא להקביל פני מנשה בתשובה, ועשה הקדוש ברוך הוא מחתרת ברקיע ופשט ידו וקבלו בלא ידיעת מדת הדין:

18. ספר יערות דבש - חלק שני - דרוש יד

אבל הענין כך, כי אמרו גדול שבבעלי תשובה הוא מנשה מלך יהודה, וגדולים בעלי תשובה מצדיקים גמורים [ברכות לד ע"ב], וא"כ ראוי לחזקיה להולידו, רק חזקיה ראה ברוח הקדש דיוליד רשעים, אבל לא חזי דישובו בתשובה, ועל זה השיב לו ישעיה, כי חזקיה השיג ברוח הקדש דרך כסא כבוד משם ישיגו רוח הקדש, ובעל תשובה הקב"ה חותר חתירה מתחת לכסא כבוד, ובפרט במנשה אשר דרשו [סנהדרין קג ע"א] ויעתר לו, אל תקרי ויעתר אלא ויחתור, א"כ אי אפשר להשיגו ברוח הקדש דרך כסא כבוד. וזוהיא טענתו בהדי כבשי דרחמנא, כי זהו מסודות שעושה בהצנע ממלאכי השרת וצורות קדישי אשר בכסא כבוד, וא"כ אי אפשר לך להשיגו ברוח הקדש, ולכך השען על בוראך ועשה כמצותיו ואל תדאג, והנה באמת לכך גדולים בעלי תשובה, כי העונות נהפכים לזכיות, וזהו הענין שאמרו [שמ"ר כ"ג ג'] כי הקב"ה מתקן ממכה עצמה רטיה, כי אין לך מכה גדולה מעבירות, ומזה מתקן הקב"ה רטיה ושב ורפא לו, כי העונות נעשים זכיות, ואין לך רטיה יותר מזה:

19. תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב

מדקאמר בשעת הלל - מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?

20. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קב עמוד ב

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין. אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה. אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? - אמר ליה: לא ידענא. - אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? - אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. - אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? אמר ליה: אי הות התם - הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא.

21. משנה מסכת אבות פרק ג משנה א

עֲקַבְיָא בֶן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר, הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאֵין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן. מֵאַיִן בָּאתָ, מִטִּפָּה סְרוּחָה, וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ, לִמְקוֹם עָפָר רִמָּה וְתוֹלֵעָה. וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא:

22. משנה מסכת עדויות פרק ה משנה ו

עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ, עֲקַבְיָא, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר וְנַעַשְׂךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶן, מוּטָב לִי לְהִקָּרֵא שׁוֹטֶה כָּל יָמַי, וְלֹא לֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם, שֶׁלֹּא יִהְיוּ אוֹמְרִים, בִּשְׁבִיל שְׂרָרָה חָזַר בּוֹ. הוּא הָיָה מְטַמֵּא שְׂעַר הַפְּקֻדָּה וְדַם הָיָרוֹק. וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין. הוּא הָיָה מַתִּיר שְׂעַר בְּכוֹר בַּעַל מוּם שֶׁנָּשַׁר וְהִנִּיחוֹ בַחַלּוֹן וְאַחַר כָּךְ שְׁחָטוֹ, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אֵין מַשְׁקִין לֹא אֶת הַגִּיּוֹרֶת וְלֹא אֶת שִׁפְחָה הַמְשֻׁחְרֶרֶת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מַשְׁקִין. אָמְרוּ לוֹ, מַעֲשֶׂה בְּכַרְכְּמִית שִׁפְחָה מְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהָיְתָה בִירוּשָׁלַיִם וְהִשְׁקוּהָ שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמַר לָהֶם, דֻּגְמָא הִשְׁקוּהָ. וְנִדּוּהוּ, וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, וְסָקְלוּ בֵית דִּין אֶת אֲרוֹנוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁעֲקַבְיָא נִתְנַדָּה, שֶׁאֵין עֲזָרָה נִנְעֶלֶת בִּפְנֵי כָל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל בְּחָכְמָה ובְיִרְאַת חֵטְא כַּעֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלֵלְאֵל. וְאֶת מִי נִדּוּ, אֶלְעָזָר בֶּן חֲנוֹךְ שֶׁפִּקְפֵּק בְּטָהֳרַת יָדָיִם. וּכְשֶׁמֵּת, שָׁלְחוּ בֵית דִּין וְהִנִּיחוּ אֶבֶן עַל אֲרוֹנוֹ. מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמִּתְנַדֶּה וּמֵת בְּנִדּוּיוֹ, סוֹקְלִין אֶת אֲרוֹנוֹ:

23. משנה מסכת עדויות פרק ה משנה ז

בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר לִבְנוֹ, בְּנִי, חֲזוֹר בְּךָ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהָיִיתִי אוֹמֵר. אָמַר לוֹ, וְלָמָּה לֹא חָזַרְתָּ בָּךְ. אָמַר לוֹ, אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי הַמְרֻבִּים, וְהֵם שָׁמְעוּ מִפִּי הַמְרֻבִּים. אֲנִי עָמַדְתִּי בִשְׁמוּעָתִי, וְהֵם עָמְדוּ בִשְׁמוּעָתָן. אֲבָל אַתָּה שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַיָּחִיד, וּמִפִּי הַמְרֻבִּין. מוּטָב לְהַנִּיחַ דִּבְרֵי הַיָּחִיד, וְלֶאֱחוֹז בְּדִבְרֵי הַמְרֻבִּין. אָמַר לוֹ, אַבָּא, פְּקוֹד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ. אָמַר לוֹ, אֵינִי מַפְקִיד. אָמַר לוֹ, שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִי. אָמַר לוֹ, לָאו. מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יִרַחֲקוּךָ:

24. ספר קול אליהו על בראשית פרק ב פסוק ב

הגהה ד) דרך אגב אביא בכאן מה שמביא בס' דברי שאול בפרשת אמור בשם מרן הגר"א זצ"ל ההבדל שבין דין וחשבון, דדין פי' על מה שעשה עבירה. וחשבון היינו על מה שהיה לו זמן באותו העת לעשות מצוה. והאדם אינו חפשי מבלי לקיים מצוה בכל רגע וא"כ זה נקרא חשבון ע"ש:

25. העמק דבר על דברים פרק ל פסוק יט

לא כן הוא אלא בע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפי מלך מה"מ. ודין וחשבון אינו אלא כמה הוא מחויב לסבול אחר מותו.

26. בית הלוי על בראשית פרק ו פסוק ה

ובזה יתפרש המשנה באבות (פ"ג מ"א) וע"כ אתה עתיד ליתן דין וחשבון, וכבר חקרו מהו דין ומהו חשבון ולמה חלקו המשנה לשנים, רק דהם שתי בחינות דדין הוא על מעשים שעשה בעצמו וחשבון הוא שמחשבין עמו בחשבון כמה מהחלקים יש לו במעשיו של חבירו וכמו שנתבאר

0 Comments:

Post a Comment

<< Home